המחשבות לא נותנות מנוחה" היא מספרת.
"מרגישה מתח בכל הגוף ולא מבינה מדוע.
המצב רוח ירוד, מאד
כאילו לחיים נגמר הצבע
והכל סביבי אפור ומשעמם"
תביני, היא מסבירה,
"יש לי את הבית שרציתי
"את התאומים שחיכיתי להם מאד!
שנים של סבל
שהסתיימו עם שתי ילדים משלי, משוש חיי.
ועכשיו הם עולים לגן עיריה-
ואני נשארתי קצת מאחור.
אני כבר לא צריכה להזריק ואין לי מחזור שמשנה אם הוא יגיע או לא יגיע
הילדים כאן אבל אני עוד שם.
12 שנים של טיפולים, סופסוף חזרתי להיות אני.
אבל בעצם לא מצליחה למצוא מנוחה.
—
בת 41, חרוצה ומשקיענית. עסוקה בלי הפסקה, בכל זאת אמא לתאומים וחשוב לה להיות ה 'אמא הכי טובה'.
אבל אחרי שהם הולכים לישון, נשארת עם מועקה בלב, ריקנות שאינה מצליחה להבין.
היא מתוסכלת. מנסה למצוא מזור לנפשה אך לא מצליחה להירדם.
—
אנו מתחילות לעבוד יחד.
אירוע לא פשוט מלפני 7 שנים, שנחווה כמאיים וחודרני.
כשאנו מעלות אותו, מידת המצוקה שלה היא 9 ונראה כאילו הזיכרון קרה רק אתמול.
מתחילות לעבוד..
סשן, שתיים, שלוש
והנה עולה בדמיונה תינוק בלונדיני מתולתל, תינוק חמוד, מתוק וצחקני.
סשן, שתיים שלוש
ושוב הוא מופיע
בדיוק כשעלה מעט כאב.
ממשיכות לעבוד והוא ממשיך להופיע בקצב גבוה יותר ויותר כמעט ואינו מאפשר לנו עבודה.
אני מתחילה להבין כי יש כאן מנגנון הגנה שאינו מאפשר לנו לגעת בסבל. אותו תינוק שחלמה מבלי הפסקה, אינו מאפשר לה לראות גם את המחירים ששילמה על אותם השנים.
אנו מחליטות לשוחח עם אותו התינוק ולצד האהבה והכמיהה אליו, עולות גם דמעות של תסכול, כאב וחוסר אונים.
בתוך הטיפולים, היא דהרה קדימה, אך החוויה היתה כי היא נוסעת ברכבת הרים ולכולם יש שליטה על ההגה חוץ ממנה.
היכולת שלה לעשות לאט לאט אינטגרציה
בין הרצון והאהבה הגדולה
לבין הסבל והמחיר ששילמה
איפשר לה להרגיש הקלה.
להבין כי התהליך לא היה חד כיווני
וכי יש מקומות רבים שזקוקים היום עבורה למרפא.
—
אז היום הם כבר חצי שנה גדולים יותר
אבל היא גדלה ב12 שנה.
היכולת שלה לראות את הגדילה שלה לאורך השנים
את כוחות הנפש העצומים ואת היכולת להתמודד לעיתים בתוך 'תופת'
עזרו לה לחזור להווה,
שלמה יותר, חזקה יותר
וגם אמא בריאה יותר עבור ילדיה.
