במקום ביקורתיות עצמית- חמלה

כשמשהו נשפך ומיד כעסו עלינו

כשציפו שנעשה משהו וכעסו שזה לא היה בדיוק כמו שרצו.

כשהסבירו לנו שהתוצאה במבחן היא מה שהכי חשוב

וכשביקשו מאיתנו להתנהג בצורה בוגרת כשבכינו או צעקנו שאין לנו כח.

—

איפה עוד למדנו זאת?

כשהיינו צריכים מכל מיני סיבות לגדל את עצמינו.

כשההורים לא יכלו לראות אותנו, את הצרכים שלנו ולמה אנחנו זקוקים

או כשהיו שם הורים שמכורח החיים התקשו לגדל אותנו.

באותה נקודה מצאנו פתרון, שיעזור לנו לגדול ולצמוח בצורה מיטבית ופיתחנו את הביקורת העצמית שלא מאפשרת לטעות, שמזהירה מכל אי דיוק ודוחפת אותנו בעצם לצמוח.

אבל די

הפתרון הזה של הביקורתיות יתר, כבר לא משרת אותנו יותר.

הוא נוגס בהערכה שלנו,

בכבוד העצמי שלנו

ולעיתים רבות גם בבריאות הנפשית.

גורם לנו להרגיש חלשים יותר

פחות טובים

פחות יכולים.

אז בואו נניח לפתרון הזה,

וננסה להתחיל לתרגל חמלה.

להסכים לטעות

להסכים לנוח

להסכים להגיד זה הכי טוב שיכלנו באותה נקודה

ולהתקדם. בצעדים שמתאימים ונכונים עבורינו, מתוך הקשבה לצרכים שלנו ולמה שאנחנו זקוקים

מותר לנו.

וכך נוכל להרגיש הרבה יותר טוב.

מסכימים?

שלכם, חיה.