כמה פעמים זה קרה לכם?
הילד חוזר מבית ספר.
אתם שואלים אותו "איך היה?"
הוא עונה "בסדר" או "כיף".
אתם מנסים לשאול עוד קצת, לנסות להרחיב אבל לא נראה שיש לו מה לספר.
ואז פתאום
טלפון מהמורה/ דרמה בקבוצת הווטסאפ הכיתתית על משהו שקרה היום
ואתם בהלםםם. כי לא ידעתם שום דבר…
—
אתם כמובן לא לבד.
אמנם ישנם ילדים שבאופי שלהם פחות זקוקים לשיתוף, אבל בכל זאת ננסה לתת מספר כללים שיכולים לעזור לנו לשפר את התקשורת ביננו לבין ילדינו.
—
א. *להתחיל כמה שיותר מוקדם*.
אנחנו רוצים לגרום לילדינו להבין, כי את התחושות והרגשות ניתן להביע במילים.
לכן, כבר מגיל אפס. נשקף לילד מה קורה לו עכשיו, מה הוא מרגיש. נחבר מילים למציאות שהוא עוד לא יודע לזהות וננסה יחד לתת לה שם. "אוי אתה עצוב…אני רואה שאת כועסת.." "זה ממש מעליב שהוא אמר לך"..
התגובה והמבט שלנו יעניקו תיקוף למה שהם חווים ויאפשרו להם בהמשך להביע את עצמם במלל.
ב. בלי שיפוטיות.
מי מכם זוכר כמה לא פשוט להיות ילד? ילדים נתונים לביקורת אינסופית. (נסו להקליט אחה"צ אחד בבית ותקשיבו).
הערות על הדרך שבה הם מדברים, על תוכן הדברים, על איך הם מתנהגים ועל זה שצועקים.
ככל שילדים מתבגרים, הקול שלנו ההורים- הופך להיות קול ברור בראש שלהם. אם הילד מדמיין אתכם ביקורתיים וכועסים, מה הסיכוי שהוא ירצה לשתף?
נסו להתאמן על קול מחזק יותר בבית, קול שרואה את החוזקות ובוחר להאיר יותר מאשר להעיר. הבחירה להגביל את עצמינו להעיר מספר בודד של פעמים ביום, תאפשר לנו לבחור על מה להעיר ולכוון את עצמינו לחזק את הטוב.
ג. הקשבה.
להקשיב באמת, בסקרנות. לדמיין מה הם חווים מתוך העיניים והגובה שלהם. כשאנו משתתפים איתם ויורדים לגובה העיניים, אנחנו יכולים להבין אותם יותר ולתת להם את התחושה שהם לא לבד.
ד. לא להיבהל.
כשילד בא לספר לנו משהו הוא מצפה מאיתנו להיות מסוגלים להכיל את הכל.
אנחנו הקרקע היציבה שלו ואנחנו צריכים לחשוב איך, למרות מה שהוא עלול לספר, אנחנו מצליחים בכל זאת לשדר יציבות.
לפעמים חלק מהדברים שהילדים יספרו יהיו קשים לעיכול. בין אם זה מזעזע אובייקטיבית או משחזר אצלנו איזשהי חוויה קשה.
ילדים צריכים הורים יציבים. ואם לשתף יכול לערער את ההורים, הם יעדיפו להתמודד לבד.
לכן, זהו את ההצפה, נישמו עמוק, סיפרו עד עשר. מיצאו את הדרך בה תוכלו להמשיך לשדר לילדכם את הביטחון לו הם זקוקים.
ה. אל תרוצו לתת פתרונות.
מה אנחנו הכי רוצים? שיהיה להם טוב.
מה אנחנו עושים? שופכים עליהם דלי מלא נסיון חיים עם שלל הפתרונות שעבדו לנו.
אבל הדלי? הוא היה מדוייק לחיים שלנו. מי אמר שהוא מתאים גם לשלהם?
ויותר מזה, מי בכלל אמר שהם זקוקים לפתרון? אולי הם רק צריכים שנקשיב להם? אולי כבר יש להם פתרון והם רק זקוקים שנחזק אותם עליו?
כשאנו מציעים לילד פתרון שלא יוכל להשתמש בו, הוא יכול למצוא את עצמו מאוכזב ואפילו להתבייש שלא הצליח.
ילד כזה, מצד אחד לא למד איך למצוא פתרון באופן עצמאי ומצד שני עלול להסיק שאנחנו לא באמת יכולים לעזור לו.
לכן, קודם כל נקשיב לילד עד הסוף, לאחר מכן נבדוק האם הוא זקוק לפתרון ואם כן, ננסה לחשוב איתו ביחד מה הפתרון הזה יכול להיות.
הפתרון, אם נצרך, צריך לבוא מבפנים ותפקידנו להיות שם ולתווך אותו בשבילם.
ו. אם אתם לא פנויים אל תקשיבו.
לא, אני רצינית. מותר להגיד לילד, אני לא יכולה/מסוגלת להקשיב כרגע.
רוב הזמן אנחנו לא פנויים, ולשמוע בחצי אוזן יכול להיחוות כזלזול ולהרגיש חלילה כאילו לא באמת אכפת.
אל תחששו לקטוע אותם אם זה לא דחוף, ולקבוע זמן אחר לשיחה.
אפשר להגיד: " אתה מספר לי משהו ממש חשוב ואני רוצה לשמוע כמו שצריך, זה בסדר שתספר לי את זה אחרי ארוחת ערב/ עוד רבע שעה כשאסיים כאן?"
ז. ספרו על עצמכם. הוו דוגמא אישית.
ילדים לומדים בעיקר דרך מעשים.
כשילד שומע את הוריו משתפים, הוא לומד כיצד לשתף ולשוחח.
הוא לומד ששיתוף הוא דרך חיים וגם לומד כי קשיים הם חלק מחיינו, גם אם אנחנו מבוגרים ונראים 'חזקים נורא'.
כשאנחנו משתפים באמת (באופן תואם גיל), אנחנו מעבירים את המסר, שבבית הזה אפשר לדבר על הכל. גם על הדברים שלא פשוט לנו לספר.
"איך היה לך היום? אתה יודע, לי היה ככה וככה. היום ממש כעסתי/ שמחתי וכו' "
ח. מיצאו את המרחב שיאפשר לו לשתף.
לא כל ילד הוא וורבאלי, אבל לכל אחד דרכים שונות לשתף. לעיתים דרך מרחב משחקי, הילדים משוחררים ומרגישים קרוב יותר. נסו למצוא את המרחב שיתאים לילד שלכם. (כדורגל, סיפורים, ציורים, משחקים)
ובעצם, כל מרחב שיאפשר לו להרגיש בטוח ולקחת את המושכות הלאה.
—
והכי חשוב. לא להתייאש!!!
אין גיל מאוחר מדי. תמיד אפשר לתקן.
פעם הורות וסמכות היו ממקום של ידע וכח,
היום כל הידע נמצא ברשת ומהר מאד הם לא זקוקים לנו לשם כך.
אבל אל לנו להתבלבל!
לחום, לתמיכה ולליווי התמידי שלנו, אין תחליף!
צ'וגיאם טרונגפה