התפרצויות זעם אצל ילדים

זהו. אנחנו לא יכולים יותר."
כך הם מתיישבים מולי, ואני כבר מבינה.
הם חיכו הרבה זמן ועכשיו זה כבר בלתי נסבל.
"הוא צועק, מתפרץ, ואם משהו לא נראה לו, הוא פשוט מתפוצץ."
אלימות? אני שואלת.
הצחקתי אותם! גם שבירת חפצים.
והיתה גם את הפעם שכעס כ"כ אז שפך לה את סיר המרק על הרצפה.
העיניים שלהם מדברות, ליבי יוצא אליהם ואני מקשיבה.
"אנחנו אוהבים אותו, אבל מפחדים מהרגע שיחזור מבית הספר,
כל הבית סביבו והוא המחליט.
יהיה מרוצה-יהיה שקט.
לא יהיה מרוצה? ……."
אבא מסתכל על אמא, והיא כמו מתחזקת ומעזה לשאול:
"איך קרה שאני, בת ה- 38, מנהלת משרד מצליח, מפחדת מילד בן תשע?"
—
שקט בחדר. דברים קשים נאמרו.
הם רוצים עזרה, אבל גם חוששים, בצדק.
האם יוכלו לתת בי את אמונם?
—
אז איך באמת זה קורה? לאט. זה בטוח.
לרוב זה לא התחיל אתמול, לפעמים כשאני מעמיקה אנו רואים שזה התחיל עוד לפני גיל שנתיים.
ילד עם חשד לקשב וריכוז, שמגיל קטן שומע שוב ושוב
"לא" "תפסיק" "אתה מעצבן" "תיזהר" "שוב פעם עשית?"
לומד להתעלם.
לומד לא לשמוע. לא לסמוך. לא להאמין באף אחד.
רק בעצמו. רק הוא נשאר לו.
ומה יש לו בעצם להפסיד?
הוא כמו מרים מסך והופך לאדיש מול כל הערה. כלום לא נוגע בו.
גם אם תרצו להחמיא לו, לא יאמין.
הוא בונה לעצמו מחדש את העולם.
בשליטה משלו וביכולת שלו להשתמש בכח כדי להשיג את מה שרוצה.
הוא סובל, מאד. אך לא יעיז לבטא זאת. תמיד בשליטה, תמיד כל יכול.
—
והפתרון, גם הוא כבר מתחיל להיות ברור לי:
צריך להחזיר לילד את התחושה שמאמינים בו שאוהבים אותו. שהוא יכול להוריד את המסך.
נתחיל בקטן:
נחפש תכונה אחת שניתן לחזק ונתחיל אנחנו, להזכיר לו כמה הוא בעצם טוב.
לא תמיד קל למצוא זאת כשהורים כ"כ מוצפים בבלאגן ובכאוס שהוא יוצר.
ולכן מבחינתי זאת ה-משימה.
לחפש בזכוכית מגדלת ולהאיר על כך בפנס.
הוא אוהב לבנות בלגו? יצירתי. קורא ספרים-בעל יכולת לדמיון. אוכל ברצף עד ששבע- דואג לגוף שלו.
כל יום, למצוא משהו אחד לחזק. באופן מידתי.
ולספר לילד איזה תכונה טובה ראיתם שיש בו ולמה.
ומה עוד אפשר לעשות? עוד הרבה.
אבל לאט לאט נלמד. עוד תהיה לנו הרבה עבודה.
—–
"טוב שבאתם" אני אומרת. נתחיל לעבוד…
אני. אתם. ביה"ס. וגם פסיכיאטר לאבחון וטיפול תרופתי.
כולנו נתגייס להוכיח לו, שהוא יכול לחזור להיות ילד.
ואתם- אתם תוכלו לחזור להיות ההורים.

לצפייה בסרטון על ויסות רגשי: