דימוי ובטחון עצמי אצל ילדים

כדורגל זה לא בשבילו.
הוא גם לא יצייר לעולם את מה שלא 'יודע'.
עזבו אותו מלנסות ללכת לחוג אלקטרוניקה.
מה רע לו עם המחשב שלו בבית?
אין לו ביטחון.
והוא יושב מולי, ילד יפהפה. ואין לו בטחון.
ההורים שלו סיפרו לי שלפעמים כשהוא חושב שאף אחד לא שם לב, הוא פולט הערות מצחיקות ממש.
"הוא חכם בטירוף" אבל שותק רוב הזמן.
נכנס כבר שבוע שלישי לחדר, ישר למדף המשחקים, להוציא שוב ושוב את אותם שלוש משחקים שמכיר ויודע.
זה מתסכל. התסכול שלו הופך להיות גם שלי. אני צריכה סבלנות וצריכה לתת לו זמן.
הראש בתוך המשחק. הוא לא מנסה אחרת. עושר של אפשרויות בחדר שנמנעות ממנו כליל.
אבל אנחנו משחקים ואני חדורת מטרה שיהיה מצחיק וכיף.
'כועסת' עליו למה שוב שם לי ג'וקר
ו"אוף" – שוב הוא הרוויח לי את הקלפים
המבט שלו אדיש אבל העיניים מחייכות. זה מצחיק אותו. אני רואה!
והוא יושב מולי ואני קולטת חצי חיוך כשאני ממשיכה "יוווווו רק שלא תיקח לי את המלך".
זה מרומם לי את הלב, הוא פותח לי דרך.
והחצי חיוך הזה, איתו אני הולכת לעבוד.
אין לי עניין לנסות לשחק אותו במשחקים שאינו מכיר. גם לא בכלי הנגינה או ביצירות שבארון.
רק להתמקד איתו במה שכבר יש ולנסות קצת להרחיב.
להרחיב את היכולת לשחק, להרחיב את התקשורת תוך כדי המשחק.
להרחיב את היכולת להתגמש ולהרחיב את היצירתיות בתוכו.
ולחזק כמובן.
"איזה זריזות!" אני צוהלת. "איך אתה מספיק?" "מהלך חכם- אני רואה שאתה חושב קדימה".
ופתאום
הוא עומד מול ארון המשחקים ועוצר.
אני יודעת. זה הרגע שהוא מנסה לתפוס אומץ.
אני מחכה בציפייה, בשקט.
האם יעז לנסות משחק חדש?
מעזה לתווך בעדינות "אפשר גם משחק אחר אם בא לך".
והוא עושה את הצעד ואני גאה בו בכל ליבי- אבל אליו רק מחייכת חצי חיוך, שלא ייבהל.
וממפגש למפגש, הצעדים מתרחבים.
משחקים מוכרים ומשחקים חדשים.
ופעמיים גם התחלנו להמציא קצת חוקים.
והעיניים שהיו שקועות רק במשחק, פתאום מסתכלות סביב, מציצות על החדר.
יש עוד מרחב שלם שהוא יכול פתאום להתחיל לראות.
ויש שם גם פסנתר שקורץ לו.
הוא מכתיב את הקצב, הוא מחליט מתי ואיך. ואני שם ללוות אותו בסבלנות ובנחישות.
בטחון עצמי נבנה רק כשהוא יכול לסמוך על עצמו ועל יכולותיו.
ועם כל צעד מהסס אני יודעת שעוד נדבך נבנה.