קטגוריה: כללי

לפעמים כל מה שנשאר לנו לעשות זה להפסיק לדבר אל עצמינו בצורה מנמיכה. כבר דיברנו, טיפלנו, עבדנו על השברים אבל רק את התווית שהתהלכנו איתה

רוב האנשים מתבלבלים ומאמינים שאם אני מרגישה משהו או חושבת משהו סימן שזה אמיתי וזו גם לצערי אחת הטעויות הגדולות שעושות לך הרבה רעש וצער

"הפחד הכי גדול עם חרדות, זה שההתקף יגיע עוד פעם. אני הכי רוצה לצאת ולעשות דברים, אבל לא מסוגלת מהפחד שזה יתפוס אותי לא מוכנה.."

אמנם זה מרגיש כאילו מאפס למאה את יוצאת משליטה, מוצאת את עצמך צורחת או כועסת עם מילים שלא רצית להגיד- אבל בפוסט הזה רציתי להציע

הדבר הכי גרוע זה שאני אכשל שכל המאמצים שלי היו לחינם שהשקעתי, שבדקתי שהוצאתי על זה כל כך הרבה כסף וזמן ובסוף, כלום. אפס ממה

הודאות שווה לנו פי אלף מאשר חוסר הודאות, גם אם היא תכאיב לנו מאד. אנחנו לא אוהבים לא להיות בשליטה. למעשה, אנחנו מוכנים לעשות הרבה

מכירים את זה שאנחנו מחליטים ממחר להתחיל משהו חדש? בד"כ אנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות כדי לבצע את זה, אבל בכל זאת שנה אחר

כמה אנחנו שונאים להיות חסרי אונים. אבל למה בעצם? הרי הרבה פעמים אנחנו בעצמנו נעדיף שמישהו אחר יקבל החלטות בשבילנו, אז במה זה שונה? בתחושה

כמה פעמים זה קרה לכם? הילד חוזר מבית ספר. אתם שואלים אותו "איך היה?" הוא עונה "בסדר" או "כיף". אתם מנסים לשאול עוד קצת, לנסות

אלף מחשבות שלא נותנות מנוח אי אפשר להתרכז בשום דבר אחר. מרגישים עייפים, מפוחדים, כאובים, חסרי אונים. לא בטוחים איך נצליח להתמודד. — משבר. התחושה