אני פחדנית, אני סתומה-למה אנחנו מדברים לעצמינו ככה?

לפעמים כל מה שנשאר לנו לעשות זה להפסיק לדבר אל עצמינו בצורה מנמיכה.

כבר דיברנו, טיפלנו, עבדנו על השברים

אבל רק את התווית שהתהלכנו איתה שנים על הראש, לא שינינו..

"פחדנית, לא טובה" ועוד ועוד כינויים

שכדי לשנות אותם, נצטרך לתפוס אותם בזמן ולבדוק עם עצמינו, האם זה באמת כך?

עם חברים, קל לנו יותר דיבור חומל, הנה 2 דוג-

כשאני קמה בבוקר, לא חולה אבל גם לא מאה

לחברה אגיד : "את צריכה לשים לב לגוף שלך, הוא מאותת לך שאת זקוקה למנוחה. העולם לא יקרוס אם לא תלכי היום לעבודה"

ולעצמי: "יאללה הכל בסדר, אז מה קרה אם קצת כואב לך הראש, קומי תתאפסי על עצמך יום קצר ותחזרי לנוח"

וכשאני מרימה פרוייקט בעבודה ויש מלא בעיות

לחברה אגיד: "תקשיבי זה הכי הגיוני, בכל פרוייקט יש בהתחלה בעיות, זה לוקח זמן, אף אחד לא מצפה שתעשי את זה על הפעם הראשונה מושלם"

ולעצמי: "מה הבעיה שלך? למה כל דבר מתחיל אצלך עקום? מה כבר ביקשו ממך? לא איזה משימה בשמיים. אז למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן.."

—

אנחנו לא באמת רוצים לדבר לעצמינו ככה

זה פשוט שזה ממש מתסכל שלא תמיד הולך לנו כמו שרצינו

אבל אז- את מה שלא היינו נותנים לאחרים להגיד לנו בחיים

אנחנו אומרים לעצמינו

ואז מרגישים הרבה פחות טובים, הרבה פחות יכולים

והכי גרוע- מאמינים שזה באמת מי שאנחנו.

—

כדי לעזור לעצמינו לפתח דיבור חומל ומקדם

עלינו לזהות את המחשבה ולבדוק אותה.

איך עושים את זה?

ננסה לשאול אותה מספר שאלות כמו לדוג':

"אני פחדנית"

זאת מחשבה או עובדה?

-מחשבה

האם זה בהכרח כך?

-לא

אילו עובדות תומכות בכך שאת פחדנית?

-ששנים פחדתי מכל דבר, שתמיד אחרים צחקו עלי שאני זאת שמפחדת בבית

ומה עוד צריך לקחת בחשבון?

-שהשתניתי, שלמדתי להתמודד עם הפחדים, שצברתי ביטחון ואני מכירה את עצמי טוב יותר

מתוך הדיון הזה, נוכל לתקן את המחשבה ולהגיד לדוג':

"לפחד זה דבר טבעי, מותר לי לפחד ואני גם יכולה להתמודד עם זה"

—

כשאנחנו מאתגרים את המחשבה, ומוסיפים לה מידע חשוב שהיא לא לוקחת בחשבון, אנחנו מאפשרים לה להיות פרופורציונאלית יותר ולהגיד:

"התווית הזאת כבר לא מייצגת אותי יותר"

ולהחליף אותה בתווית נכונה יותר.

—

המח לא מבדיל בין מחשבה לעובדה. כשהוא שומע את עצמינו קוראים לעצמינו בשמות, הוא מאמין שזה כך וגורם לנו להרגיש כך.

אם אני פחדנית, ארגיש מראש חסרת אונים ומיואשת

אם אני לפעמים מפחדת, אבל זוכרת שגם יכולה להתמודד עם הפחד,

המח שלי יאפשר לי לדאוג אבל גם להרגיש מסוגלת ולהאמין בעצמי.

בצורה כזו, אנחנו מחזקים את הדימוי החיובי

מחזקים את הכוחות הקיימים בתוכינו

ומאפשרים לעצמינו לטעות וליפול

בלי שזה מיד יגרום לנו לחשוב כמה אנחנו לא טובים..

להרחבה ניתן להאזין לפרק 6 בפודקאסט חיים משמעותיים
ביקורת או חמלה
ולחיים אמיצים ומשמעותיים,

חיה ספוקויני