הקושי להיזכר אחרי טראומה

"אני רק זוכרת שהתכופפתי מתחת לשולחן ואז פתאום מצאתי את עצמי רצה עם מליון אנשים. לא יודעת איך הגעתי לשם.."

טראומה זו חוויה כל כך עוצמתית, עד שהרבה פעמים המח מפצל אותה לחלקיקים קטנים כדי לנסות להקטין את עוצמתה על מנת שיוכל לעבד אותה.

אצל אנשים שחוו טראומות רבות (ואני מזכירה, טראומה היא לא רק אירוע מסכן חיים, אלא גם תקופת חיים בה הרגשתי לא טובה, לא אהובה, לא רואים אותי ועוד) יש הרבה פעמים חורים שלמים של תקופות בחייהם ללא זכרונות. לרוב מדובר בתקופת ילדות.

"אין לי שום זכרונות עד גיל 18"

" אני לא זוכרת מהצבא שום דבר"

מדוע זה קורה?

כשאדם צריך לשרוד לאורך זמן, הוא מפצל את חווית ההווה ושם מעין מסך על החיים.

"אני רואה הכל מרחוק"

"אני מבינה איפה אני אבל לא מרגישה שאני כאן"

הניתוק מאפשר לחוויה להיות עוצמתית פחות ולאדם החווה אותה לשרוד תקופה ארוכה מבלי להתפרק.

לכן, אחד הדברים הכי חשובים זה לעזור לעשות סדר. מה היה, מה אחר כך, איך זה נגמר ומה קרה מאז.

אחרי אירוע אחד טראומתי, יהיה זה קל יותר.

אחרי אירועי חיים מתמשכים (פוסט טראומה מורכבת) יהיה זה קשה יותר, מכיוון ולוקח הרבה זמן עד שהאדם שמולינו נתחזק, מאמין בעצמו ובכחותיו ומוכן להסתכל ולהביט לאט לאט (בחלקים) על אירועים מהם ברח חיים שלמים.

הסדר הכרונולוגי מאפשר לנו להרגיש חזרה שליטה. לבנות נרטיב- סיפור שקרה-בצורה פרופורציונאלית.

לא עוד רק קורבנות או קריסה.

אלא חוויה הכוללת גם את הכוחות, דרכי ההתמודדות שלנו, האנשים שהיו שם לעזור לנו וכו'.

מחוויה של קורבנות- לחוויה של התמודדות

מחוויה של קריסה לחוויה של צמיחה.