אבל למה בעצם? הרי הרבה פעמים אנחנו בעצמנו נעדיף שמישהו אחר יקבל החלטות בשבילנו, אז במה זה שונה?
בתחושה הטבעית, האינסטנקטיבית, שלנו, חוסר אונים = סכנה.
לכן אנחנו מנסים לברוח מהתחושה האיומה הזאת.
אנחנו נמנע מכל מיני מצבים,
נקפא במקום
ולרוב מבלי לשים לב מיד נרגיש רגש אחר, כמו פחד או כעס..
העיקר שזה יהיה רגש שממנו אנחנו יודעים להגיב: 'הילחם או ברח'.
כי תגובה עדיפה על אוזלת יד.
(הילחם- בכי, כעס, פגיעה עצמית)
ברח- ניתוקים רגשיים, התמכרויות ועוד)
אך האם זו באמת הדרך הנכונה?
—
חוסר אונים הוא מצב קיים. כמו רעב וצמא. כל אחד מאיתנו מרגיש לא פעם חסר אונים אל מול המציאות והעולם.
אך יש להבחין בין חוסר אונים לחוסר ישע-
בין חוסר היכולת שלנו להשפיע על אותה מציאות קשה שנכפית עלינו לבין היכולת שעדיין יש לנו לפעול בתוכה.
—
נתן שרנסקי מספר בסיפרו "לא אירע רע"
על 405 יום בצינוק הרוסי.
405 ימים בהם ישב בודד בצינוק קפוא, עם מעט מזון ושתיה, הכל כדי לשבור את רוחו.
שרנסקי הבין שהוא חסר אונים. שאין ולא תהיה לו יכולת להשפיע על כך שהוא בצינוק.
רק מתוך קבלת אותה המציאות, יכל למצוא כי את משחקי השחמט שמשחק בראשו,
אף אחד לא יכול לקחת לו.
הוא לא שינה את הסיטואציה, אלא רק את היחס שלו אליה.
—
בתוך טיפול, המטרה תהיה דווקא להסכים להרגיש את חוסר האונים הקשה ביותר – מבלי לנסות להפחית את המצוקה שהוא מייצר.
כשאני מסוגל להרגיש את חוסר האונים במלואו, מבלי לברוח או להימנע מכך- יש לי את ההזדמנות להבין כי זו תחושה קשה אך לא מסוכנת, תחושה קשה שאני כן יכול להכיל.
משם מתחילה התמרה, שינוי וצמיחה.
—
חוסר אונים לא שווה סכנה.
חוסר אונים זאת מציאות קיימת וכשצריך, אני יכול להתמודד איתה.
צ'וגיאם טרונגפה
"מתחת לפחדים שלנו ניתן למצוא את העצב...
זו תחילת הדרך להשתחרר מהם."