איך לעזור לעצמינו לעשות שינוי

למה זה קורה לנו?

מחקרים מראים כי את רוב ההחלטות אנו מקבלים באינסטינקט,

תהליך חצי אוטומטי דרכו כבר קיבלנו את רוב ההחלטות הצפויות לנו בעתיד, מבלי להיות מודעים לכך.

בראש שלנו אנחנו חושבים שקודם כל אנחנו מחליטים מה לעשות ורק לאחר מכן מבצעים בפועל- אם נתרגם זאת לשפה מדעית היינו מצפים לראות תהליך נוירולוגי שיהיה מורכב מהחלטה, פעילות מוחית ורק אז תוצאה.

בפועל הדברים עובדים אחרת:

קודם נצפה בפעילות מוחית, אח"כ תגיע ההחלטה המודעת ומשם התוצאה. כלומר- כדי לחסוך משאבים, המח כבר בוחר עבורינו את רוב החלטותינו על בסיס מידע מהחלטות קודמות.

המח שלנו מקבל אין ספור החלטות ולא יכול לחכות שכל דבר נחליט ממש, אז הוא מנחש מה נרצה לעשות ופועל בהתאם.

עכשיו שאנחנו קצת יותר מבינים איך המח עובד- ברור למה קשה לעשות שינויים.

האם זה יושב על דעות קדומות או תבניות חשיבה מגבילות שפיתחתי לעצמי? האם ישנו פחד מתוצאה שונה? או שאולי בכלל הקושי נובע מסביבה לא מותאמת לשינוי?

כדי לעזור למח שלנו להסתגל לשינוי, כדאי לנסות לפרק את השינוי למספר שלבים הדרגתיים ובכל פעם למצוא את היכולת לבצע רק את השלב הקרוב ביותר.

מימשתם שלב? בססו אותו, תהנו מההצלחה ורק אז המשיכו לשלב הבא.

הסכימו לנהוג כלפי עצמיכם בחמלה כפי שהייתם רוצים שינהגו בילדיכם. שינוי לוקח זמן ובכל דרך ישנן גם עליות ומורדות. בירידה, בקושי – שם אנחנו נדרשים למלוא החמלה כלפי עצמינו. להיות מסוגלים לראות את הדרך שעברנו עד כה, להודות לעצמינו על המאמצים ולהסכים לעצמינו גם ליפול. כי ליפול זה חלק מהדרך.

חיזרו למסלול. אל תחכו למועד נח יותר. אין מועד טוב יותר מעכשיו. גם אם הכאב מהנפילה עדיין חי וקיים.

כשאנחנו מחפשים את הטוב באדם שמולינו, קל לנו להיות קצת פחות שיפוטיים כלפי עצמינו. הליכה בשביל, בגב כפוף מאשמה וביקורת אינה דומה כלל ליכולת ללכת באותו השביל בדיוק, כאשר אנו מודעים לכוחות שלנו, לצעדים ולמאמצים שאנו עושים ומסוגלים לעשות.

במהלך ההורות, אנו מבקשים מילדינו לשנות את מעשיהם כמעט כל הזמן,

הנה ההזדמנות שלנו, להיות דוגמא ולהתנסות גם אנחנו.