טיפול בילדים באמצעות מוסיקה

הוא 'לא רוצה'.
לא רוצה כלום.
מגיע לחדר ולא זז.
יושב. עיניים ברצפה. אין עם מי לדבר.
זה מפתיע אותי.
ואמנם זו רק פגישה שלישית
אבל הרגשתי שהתקדמנו קצת, שכבר התחלנו ליצור קשר.
אז מה קרה עכשיו פתאום?
למה הוא כ"כ מתנגד?
הוא לא משחרר את אמא, לא מוכן שתלך
זה מפגש שלישי שלה איתנו והיא חשבה שיהיה יותר קל הפעם.
היא נבוכה, זה לא נעים לה, אבל כנראה גם לא זר.
"חמודי, מה תרצה לעשות?" היא קצת דוחקת.
היא מביטה בי ועיניה מבקשות תשובה.
זה 'לא' מיוחד,
אני מרגישה זאת חזק.
ולמרות שאני בעצמי עדיין לא יודעת מה קורה או מה קרה
אני מבינה שהוא מסמן לנו משהו –
משהו שאנחנו צריכות להקשיב לו.
אז אני נותנת מקום לתחושות שלו, מאפשרת אותם, ואומרת "זה בסדר, אם כך אתה מרגיש".
ופשוט לוקחת גיטרה ומנגנת את מה שאני שומעת.
—
ככה זה אצלי, כשאני לא יודעת, אני מקשיבה.
וכשאין מילים, אני נותנת למוסיקה לעשות את שלה.
—
ופתאום זה מבשיל בי ואני מוצאת את עצמי מחזקת את המנגינה
מתחילה חצי לשיר חצי לצעוק "ל-א ר-ו-צ-ה"
"לא בא לי, לא רוצה ורק אני מחליט".
זה ברור לי. לזה צריך להקשיב עכשיו. את זה צריך להגיד.
וזהו. זה נגע.
ראיתי שהעיניים שלו מתרוממות.
ממשיכה עוד קצת ומזמינה אותם להצטרף.
הווא עוד לא רוצה, ואמא מתגייסת ובוחרת תוף גדול.
גם לה זה זר והיא קצת נבוכה.
אז בהתחלה היא לוחשת ולאט לאט מגבירה.
ופתאום היא כמו מקבלת אומץ ופתאום מתחילה לשיר חזק.
ואני רואה את ההפתעה שלו ואני רואה את ההפתעה שלה.
הוא – עוד נאחז בתחושה ולא מוותר בקלות
אבל אני שמה לב לרגל שלו שבועטת מדי פעם במצילה
הוא מחזק את הבעיטות.
זה סימן בשבילי שאנחנו בכיוון.
"לא סתם בחר בבעיטות" אני חושבת לעצמי בראש.
המנגינה צועקת, יש הרבה עוצמה וכח ורגש בשיר.
ובכל זאת משהו בה נעים, משוחרר.
זה כאילו, אני מרגישה, שסופסוף אפשר להגיד "לא רוצה"
וזה בסדר. וזה מותר.
עכשיו זה תורו להיות 'הוא', אני מבינה.
הוע עצמו, בלי לרצות אחרים.
בלי לענות על ציפיות, בלי למלא תפקידים.
להיות הוא. כמו שהוא. גם כשלאחרים זה לא מתאים.
קשה לו לשחרר את אמא.
קשה לו, כי הוא עדיין לא יודע מי הוא בלעדיה,
אז כרגע, בשביל להיות 'הוא'- הוא צריך גם אותה
על זה עוד נצטרך לעבוד.
אבל בינתיים המנגינה מסתיימת וכבר יש קצת הקלה.
משהו קרה. משהו נפתח.
וזוהי לגמרי ההתחלה.