חרדת בריאות אצל ילדים בעקבות הקורונה

"80 אחוז שאני אמות". היא אומרת.
ילדה בת 9, פגישה ראשונה מאז סגר הקורונה.
היא נכנסת, אבל שומרת על מרחק ברור.
היא לא מתיישבת, לא מורידה את התיק לרצפה.
עומדת קפואה ואינה יכולה לזוז.
מה קורה לה? אני חושבת לעצמי. ממתי היא כ"כ קפואה?
"רוצה לספר לי אורית? (שם בדוי)
אני שמה לב שאת שומרת על מרחק היום"
היא מסתכלת עלי כמו בוחנת אם יכולה לספר.
"אם אני אחלה בקורונה אני אמות.
אני לא רוצה למות."
היא מתחילה לבכות.
מילים חזקות מילדה בת 9. מאיפה הביאה אותן? ולמה שתמות?
אני מזמינה אותה לספר לי קצת יותר,
"מה את יודעת על הקורונה?"
והיא מספרת שזה מדבק מאד, וגם ילדים חולים ומתים.
ושאם היא לא תשמור על עצמה אז גם ההורים שלה וסבתא יהיו בסכנה.
והיא מפחדת להיות אשמה.
מפחדת להתקרב לחברות,
מפחדת לשבת בכיתה.
אם היא תידבק היא תמות. וגם המשפחה שלה.
וזו מחשבה איומה.
—
כשילד כ"כ מפחד, זה לא זמן לדבר איתו, אני זוכרת.
האונה הקדמית שאחראית על כל המחשבות אינה מקבלת מספיק דם
והילד לא יכול לחשוב.
אני מבינה כי קודם כל היא זקוקה להרגעה. עזרה ראשונה
להוריד את המתח ואת המצוקה.
—
"מה את מרגישה?" אני שואלת אותה ו"מה התחושות בגוף?"
לוקח לה זמן לענות, אני צריכה לתווך לה קצת מה יכול להיות שהיא מרגישה, ולתאר תחושות שונות.
"יש לי זרמים בכל הגוף ואני מרגישה שקשה לי לנשום.
גם הידיים שלי קצת רועדות" היא מוסיפה.
החיבור לגוף חשוב ואני מקפידה לשאול עליו שוב ושוב, כי הגוף הוא מראה לנפש, וכשאני מבינה מה קורה לי בגוף קל לי יותר להתמודד עם הנפש.
"אורית" אני פונה אליה,
מה שאת חווה כרגע נקרא חרדה,
את מאד מפחדת וסובלת עכשיו,
ולכן כך את מרגישה.
זוכרת שאני יכולה לעזור לילדים בכל מיני דברים שקורים להם?
האם תסכימי שאנסה לעזור לך קודם להרגיש קצת פחות רע?"
—
" קצת פחות רע", זה ניסוח חשוב.
אם אגיד לה להירגע, זה ייראה לה רחוק ולא אפשרי בכלל
וכרגע אני זקוקה לשיתוף הפעולה שלה.
—
היא מתרצה ואנחנו מתחילות.
אני מלמדת אותה לשים יד על הבטן ולנשום נשימה עמוקה מהאף.
"ביד אחת יש לך ורד וביד השניה נר" אני קוראת לה לדמיין איתי.
"קחי את הפרח, הריחי אותו עם האף…
החזיקי את הנשימה, 3..2..1
ונשפי לאט כדי לכבות את הנר"
אנחנו מתרגלות את זה קצת.
ואחר כך שמות את היד על הבטן כדי לנפח אותו כמו בלון ואז נושפות מהפה כדי לפנצ'ר את הבלון לאט לאט.
הנשימה מאפשרת לשחרר את המתח והאדנרלין מהגוף ומייצרת הרפיה והקלה.
"ועכשיו", אני מבקשת ממנה,
"נכווץ כל פעם איבר אחר בגוף ונשחרר.
מוכנה?"
ואנחנו מכווצות חזק חזק את הידיים, סופרות עד חמש ומשחררות.
מכווצות חזק חזק את הרגליים…ומשחררות.
וכך ממשיכות איבר איבר.
בטן, אגן, כתפיים, מצח, עיניים ופה.
זה מספיק לה. ומאפשר לה להיות פנויה יותר לשיח על מהי הקורונה מה אחוזי התמותה ממנה ולמה היא כמעט לא פוגעת בילדים
אני דבקה בעובדות. לא זזה מהן ואפילו מעגנת אותן דרך האתר של משרד הבריאות.
אני מאפשרת לה לשאול את כל השאלות ועונה לה על כולן. לא חוסכת מידע אך כן מתווכת שיתאים לגילה.
אני במבחן. אם היא תרגיש שאני מסתירה, היא לא תאמין לי. אני חייבת להגיד את האמת.
—
בערב אני פוגשת את הוריה.
יש להם ילדים בוגרים בבית שעשו לא מעט שטויות בזמן הסגר וניסו להפר אותו בכל דרך אפשרית.
ההורים שחרדו לשלומם, ניסו לרסן אותם על ידי הפחדה ולא לקחו בחשבון שגם אורית הקטנה שומעת ומקשיבה.
הם יישבו איתה מחר בבוקר, הבטיחו לי.
יפתחו איתה בשיח כדי לאפשר לה לשתף אותם תמיד. גם כשמרגישה שיש לה מחשבות מוזרות או סתם פשוט פוחדת נורא.
אני מסבירה להם כיצד לשים לב לסימני המצוקה של אורית, כגון חוסר תאבון, קושי להירדם, צמצום העניין בפעילויות חברתיות ועוד.
כמו כן, מסבירה להם כיצד להגיב לפחד, כיצד לא לשפוט, לתקף את הרגשות ולהבין אותן
("זה בסדר לפחד, זה טבעי, טוב שאת משתפת")
להציע עזרה ראשונית להרגעה ולאחר מכן לעזור לה למצוא את מה שיתן לה כח להתמודד עם הפחד כדי לא להמשיך את מעגל ההימנעות.
לא לעשות במקומה, לא לוותר.
לחשוב עם מה היא כן יכולה להתמודד ולעזור לה למצוא את הדרך לעשות זאת.
—
"אפילו לא ידענו שכך היא מרגישה.."
הם אומרים לי ברגשות אשם.
" זה בסדר" אני עונה בחמלה.
"אין פה מקום לאשמה.
כולנו לומדים להתמודד עם התקופה,
יום אחרי יום, אתגר אחרי אתגר.
וטוב שבאתם,
עכשיו אפשר יהיה להתמודד קצת אחרת".